פסק-דין בתיק ע"א 5797/05

             ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה (סגן הנשיא, השופטת מ' שריר; מיום 8.6.2005) לפסול עצמו מלדון בת"א  1429/03.

1.        המערערת היא תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים. המערערת הוכרזה, על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, כבעלת מונופולין בתחומה. עוד נקבע, כי פעילותה של המערערת כרוכה בהסדרים כובלים. עם זאת, בית הדין להגבלים עסקיים התיר (ביום 28.12.2004), את המשך פעילותה בהיתר זמני וקבע את תנאי הפעילות. עובר לקביעות אלה והחל משנת 2003, פתחה המערערת בהליך משפטי כנגד המשיבים על הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט בגין השמעת יצירות מוסיקליות מוגנות בעסק שלהם. בהליך זה ביקש המשיב 3 (להלן - המשיב) להחיל את תנאי ההיתר הזמני על התובענה. בהחלטת ביניים מיום 31.5.2005 (להלן - החלטת הביניים) דחה בית המשפט (סגן הנשיא, השופטת מ' שריר) את הבקשה. נקבע כי:

"התנאים יחולו על משתמש נגדו הסתיים כבר ההליך המשפטי, מה שאין כן לגבי מי שעניינו תלוי ועומד עדיין בבית המשפט כבענייננו".

עוד אמר בית המשפט בהחלטת הביניים ש"מן הראוי.. כי [המשיב] שלא כפר בחובתו של מי שעשה שימוש בזכויות יוצרים, יהא בעליהם אשר יהא, תוך עשיית עושר מההפקר (סעיף 13 לטיעוניו) ימנע בנקיטת סחבת ויסדיר התשלום עבור השמוש שעשה שלא כדין בזכויות [המערערת]".

2.        בעקבות החלטת הביניים, ביקש המשיב (ביום 8.6.2005) לפסול את בית המשפט. לטענתו, התבטאויות בית המשפט בהחלטת הביניים, מקימות עילת פסילה. עוד טען המשיב לפסילת בית המשפט כיוון שהשופטת עבדה בעבר במשרד עורכי דין אשר ייצג את המערערת. המערערת התנגדה לבקשת הפסילה. בית המשפט קיבל את בקשת הפסילה. בהחלטתו נאמר כי:

"למרות שבקשת פסילה צריכה לבוא מיד בהזדמנות הראשונה, ולמרות ..שהחלטתי מיום 31.5.2005 באה על רקע הצהרה מפורשת של בא כוח [המשיב] .. וההחלטה הייתה משפטית טהורה, ובוודאי שלא היה בה משום חריצת דין לפני הוכחות כיוון שדנה בטיעונים משפטיים בלבד, [ל]בקשת בא כוח המשיב, הנני פוסלת את עצמי".

על החלטת הפסילה העצמית הזו הוגש הערעור שבפניי.

3.        המערערת לא רואה באמירות בית המשפט חשש ממשי למשוא פנים כלפי המשיב. אמירות אלו, כך נטען, לא מגלות כי "ננעלה" דעתו של בית המשפט. לשיטתה, אמירות בית המשפט בהחלטת הביניים מוצדקות. הן באו על רקע בקשתו של המשיב עצמו. כך למשל, בבקשה להחיל את תנאי ההיתר הזמני טען המשיב כי "ברמה המושגית לפחות אין לפטור בלא כלום מי שנטען שעשה שימוש בזכויות יוצרים, יהא בעליהם אשר יהיה, תוך עשיית עושר מהפקר" (סעיף 13 לבקשה). עוד נטען, כי אמירת בית המשפט כי על המשיב "להסדיר התשלום" לא חרגה מהניסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה. מאמירה זו לא עולה כי בית המשפט יפסוק לטובת המערערת לאחר שמיעת ההוכחות. כן טענה המערערת, כי אין בעובדה שהשופטת עבדה כעורכת דין שכירה במשרד שייצג את המערערת בעבר, כדי לפסול את בית המשפט. לא כל שכן, בשעה שמדובר בקשר מלפני למעלה מעשר שנים.

4.        בהחלטתי מיום 27.6.2005, ביקשתי מבית המשפט, על פי תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להעיר את הערותיו באשר להחלטתו נשוא ערעור פסלות זה. מהערות בית המשפט (מיום 11.7.2005) עולה כי דברי בית המשפט בהחלטת הביניים באו על רקע טיעוני המשיב שצוטטו לעיל. עוד נאמר בהערות בית המשפט, כי על בסיס דברים אלו של המשיב, ומשנדחתה בקשת הביניים שהגיש המשיב, המליץ לו בית המשפט על תשלום, בלא לציין גובהו. עוד עולה מהערות בית המשפט, כי השופטת עבדה, עד שנת 1990, כשכירה במשרד עורכי דין שייצג את המערערת. עובדה זאת הובאה לידיעת בעלי הדין בראשית הדיונים בתיק. לעניין קיומה של עילת פסילה, נאמר בהערות בית המשפט כי:

"אינני סבורה שהיה מקום לפסילתי, מה עוד שחזרתי והבהרתי...כי לא גבשתי עמדה ולא יכולתי לגבש עמדה כיוון שהחלטתי מיום 31.5.2005 הינה נקודתית בשאלה משפטית מסוימת אך בהעדר התנגדות מצד המערערת...לא מצאתי לנכון לכפות עצמי על [המשיב] ולו בשל תחושתו הסובייקטיבית".

5.        מהחלטת בית המשפט ומהערותיו, עולה כי הוא פסל את עצמו למרות שלא מתקיים, לדעת בית המשפט, חשש ממשי אובייקטיבי לגיבוש עמדתו המוקדמת בעניין. לפנינו, איפוא, מקרה בו בית המשפט ביכר לפסול עצמו למרות שסבור היה כי טרם גיבש עמדה מוקדמת במחלוקת. מובן, שיש לתת משקל לכך שכן, "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון בתיק, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"א 3158/05 טיולי אלון (טבריה) נ' חופית קבוץ כנרת בע"מ (לא פורסם); ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע (לא פורסם)). עם זאת, "המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת" (ע"א 883/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גלי אלפא בע"מ (לא פורסם); ראו גם: ע"א 756/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס נ' יורשי טובה אחימן ז"ל (לא פורסם)). זכות השופט לשבת בדין היא גם חובתו (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 39, 43). "השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו" (ע"א 4672/01 Fioa International S.R.L נ' תכשיטי טוביאס בע"מ, פ"ד נו(2) 385, 388; וראו גם המקורות המוזכרים שם).

6.        במקרה שלפנינו, כפי שקבע בית המשפט קמא בעצמו, בהחלטתו ובהערותיו, לא מתקיים אובייקטיבית חשש ממשי למשוא פנים. החלטת הביניים התמקדה בשאלה משפטית בדבר תחולת תנאי ההיתר של בית הדין להגבלים עסקיים על ההליך המתנהל בפני בית המשפט. אין בה התייחסות לגוף התובענה שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים. אמנם, בהחלטת השופטת נאמר כי, "מן הראוי...[שהמשיב]...יסדיר התשלום עבור השמוש שעשה שלא כדין בזכויות [המערערת]". אך אין באמירה זו כדי להעיד על גיבוש דעתה של השופטת במחלוקת בין בעלי הדין. אמירות בית המשפט לא נאמרות בחלל ריק. את אמירות בית המשפט יש להבין בהקשר וברקע בו נאמרו. "סופיות העמדה נגזרת מן האופן ומן המסגרת הדיונית בה הובעה" (ע"פ 1847/05 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 588-589, 604-606; ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם)). בענייננו, אמירה זו סומכת את ידיה על עמדת המשיבים עצמם בטיעוניהם, שכנראה, לא חלקו על עצם ההפרה של זכויות היוצרים. כמו כן, אמירה זו נאמרה כאמרת אגב בלבד, בהליך ביניים, ועל סמך החומר שהוצג עד אז. וכל זאת, בנסיון להביא לסיום המחלוקת בדרכי פשרה. בהמשך ההליך וכשיוצגו בפני בית המשפט כלל הראיות והטענות, הוא יבחן זאת, כשופט מקצועי, ויגבש עמדתו על פי החומר שיוצג לו. אכן, אין באמירת בית המשפט, כפי שנאמרה ובנסיבות שסבבו אותה, כדי להצביע על כך שדעתו "ננעלה" ולהקים עילת פסלות (ראו: רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' עבדל ראזק, פ"ד מד(3) 758).

7.        גם העובדה שהשופטת עבדה כעבר במשרד עורכי דין שייצג את המערערת אין בה כדי להקים עילת פסלות במקרה דנן, וזאת משני טעמים. האחד, טענה זו נטענה בשיהוי רב. השני, מדובר בקשר מלפני למעלה מעשר שנים, וגם אז השופטת עצמה, בתפקידה אז כעורכת דין, לא ייצגה, ולא נטען כי ייצגה את המערערת, אלא, עבדה במשרד שייצג את המערערת.

           לאור כל האמור, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לסגן הנשיא, השופטת מ' שריר להמשך דיון. המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסכום של 3,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינה בסכום דומה, בתוספת מע"מ.

           ניתן היום‏, ‏י"ח תמוז, תשס"ה (25.7.2005).

                                                                                                ה נ ש י א

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: